<h1>בה"ג הלכ' הלוואה</h1>
<h2>דף מ.</h2>
והילכתא מודעא בפני שנים ואין צריך לומר כתובו, הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו, מחאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו, סתם קנין לכתיבה עומד. עדות בשנים וצריך לומר להם כתובו, קיום שטרות בשלשה.
<h2>דף עז.</h2>
והילכתא אותיות נקנות במסירה. היכא דיהב ליה לחבריה שטרא במתנה כיון דמסריה ניהליה בפני עדים קנייה ואף על גב דלא קני מיניה, דקיימא לן הילכתא כרבי אלעזר בגיטין דאמר עידי מסירה כרתי.
<h2>דף קל:</h2>
תנו רבנן אין למידין הלכה לא מפי תלמוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה, שאל ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה, ובלבד שלא ידמה, מאי ובלבד שלא ידמה והא כל התורה כולה דמויי מדמינן לה, אלא אמר רב אשי ובלבד שלא ידמה בטריפות, דתניא אין אומרין בטריפות זו דומה לזו, ואל תתמה שהרי חותכה מכאן מתה חותכה מכאן וחיתה. אמר ליה רבי אסי לרבי יוחנן כי אמר לן מר הלכה נעביד מעשה, אמר ליה לא עד דאמינא לכו הלכה למעשה. אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע כי אתי פסק דינאי לקמייכו וחזיתון ביה פירכא לא תקרעון עד דאתיתון לגבאי, אי אית לי טעמא מהדרנא ואי לא קרענא ליה אנא, לאחר מיתה ודאי לא מקרע תקרעוניה ולא מגמר תגמרון מיניה, מקרע לא תקרעוניה דאי הואי אנא דילמא אמינא ביה טעמא, ולא מגמר תגמרון מיניה דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.
<h2>דף קלא:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופיא. פשיטא בנו גדול לא עשאו אלא אפוטרופוס, בנו קטן מאי, אמר רב נהילאי בר אידי אמר שמואל אפילו קטן המוטל בעריסה. פשיטא בנו ואחר, אחר במתנה ובנו אפוטרופוס, אשתו ואחר, אחר במתנה ואשתו אפוטרופיא. אשתו ארוסה ואשתו גרושה דברי הכל קנו. איבעיא להו בת אצל האחים ואשה אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל מהו, אמר רבינא משמיה דרבא בכולהו לא קניאן לבר מאשתו ארוסה ואשתו גרושה דקניאן, רב עוירא משמיה דרבא בכולהי קניאן לבר מאשה אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל.
<h2>דף קלב.</h2>
בעי רבא בברי היאך, שכיב מרע הוא דלישתמען מיליה אבל בבריא הא קאים הוא או דילמא בברי ניחא ליה דלישתמעון מיליה מהשתא. ת"ש הכותב פירות נכסיו לאשתו גובה כתובתה מן הקרקע, למחצה לשליש ולרביע גובה כתובתה מן השאר, כתב כל נכסיו לאשתו ויצא עליו שטר חוב ר' אליעזר אומר תקרע מתנתה ותעמוד על כתובתה, וחכמים אומרים תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן. אמר רבי יהודה הנחתום מעשה היה ואירע דבר בבת אחותי כלה ואמרו חכמים תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן. טעמא דיצא עליו שטר חוב, הא לאו הכי קניא, במאי, אי נימא בשכיב מרע הא אמרת לא עשאה אלא אפוטרופיא, אלא לאו בברי, לא, לעולם בשכיב מרע, ורב עוירא מוקים לה בכולהי ורבינא מוקים לה באשתו ארוסה ואשתו גרושה. אמר רב יוסף בר מיניומי אמר רב נחמן הלכה תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן. למימרא דרב נחמן לא אזיל בתר אומדנא, והתניא מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחר ואחר כך בא בנו, מתנתו מתנה, רבי שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן לאחר, ואמר רב נחמן הלכה כר' שמעון בן מנסיא, התם נמי בתר אומדנא קאזיל דניחא ליה דניפוק ליה קלא דכתבינהו ניהלה לכולהו ניכסיה.
<h2>דף קלב:</h2>
אמר רב יוסף בר מיניומי אמר רב נחמן הלכה כל העושה אשתו שותף בין הבנים איבדה כתובתה. ההוא דאמר להו תילתא לברת ותילתא לברת ותילתא לאיתת, שכיבא חדא מבנתיה, סבר רב פפי למימר לית לה אלא תילתא אמר ליה רב כהנא (קל"ג.) אילו הדר בעל קני מי לא שקלה, השתא נמי שקלה, והילכתא כרב כהנא. ההוא דפלגינהו לניכסיה לאיתתיה ולבניה שייר חד דיקלא, סבר רבינא למימר לית לה אלא דיקלא, אמר ליה רב יימר אי לית לה, דיקלא נמי לית לה, אי אית לה, מגו דנחתא לדיקלא נחתא נמי לכולהו ניכסיה, והילכתא כרב יימר.
<h2>דף קלה:</h2>
ואיזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה, כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה.
<h2>דף קלח.</h2>
תנו רבנן שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני, אין אומרים כל הקודם בשטר זכה, לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מכולן, אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו לפלוני ואחריו לפלוני, אומרים כל הקודם בשטר זכה, לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון, אין לו, גובה משלפניו, אין לו, גובה משלפני פניו. (גיטין נ':) אע"ג דבינונית קמא וזיבורית בתרא, גובה מן הזיבורית ואינו גובה מן הבינונית.
<h2>דף קלח:</h2>
תנו רבנן שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי בראוי לו, נוטלן ונוטל חובו, ואם אמר בחובו, אין לו אלא חובו. תנו רבנן שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלונית אשתי בראוי לה, נוטלתן ונוטלת עמהן כתובתה, אמר בכתובתה, ידה על העליונה רצתה כתובתה נוטלת רצתה מאתים זוז נוטלת. תנו רבנן שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בני בכור בראוי לו, נוטלן ונוטל פי שנים ואם אמר בבכורתו, ידו על העליונה רצה נוטלן רצה נוטל פי שנים.
שכיב מרע שאמר מאה כסף יש לי ביד פלוני פירות יש לי ביד פלוני, רבי מאיר אומר אין העדים חותמין עד שישאלו אותו האיש, וחכמים אומרים העדים חותמין וכשבאין ליפרע מביאין ראיה ונפרעין, והילכתא כרבנן.
תנו רבנן שכיב מרע שאמר יש לי מאתים זוז אצל פלוני, אין כותבין אלא אם כן הביא ראיה, לפיכך כשהוא גובה אינו צריך להביא ראיה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים כותבין אף על פי שלא הביא ראיה, לפיכך כשהוא גובה צריך להביא ראיה. אמר רב נחמן אמר לי הונא תנא רבי מאיר אומר אין כותבין וחכמים אומרים כותבין, והלכה כחכמים, אף רבי מאיר לא אמר אלא משום דחוששין לבית דין טועין. אמר רב דימי מנהרדעא הילכתא אין חוששין לבית דין טועין, מאי ניהו, כותבין אף על פי שלא הביא ראיה ולא אמרינן דילמא כי אזיל לבי דינא למגבא טעו בי דינא ולא דייקי בתר ראיה, אלא אמרינן דודאי בי דינא דייקי. ומאי שנא מדרבא דאמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא חולצין אף על פי שאין מכירין וממאנין אעפ"י שאין מכירין ואין כותבין גט חליצה אלא אם כן מכירין ואין כותבין גט מיאון אלא אם כן מכירין, ורבא דידיה אמר אין חולצין אלא אם כן מכירין ואין ממאנין אלא אם כן מכירין וכותבין גט חליצה ומיאון אף על פי שאין מכירין, ואי ס"ד אין חוששין לבית דין טועין ליחלוץ ולימאון אף על פי שאין מכירין דאמרינן כי אזלי לבי דינא אחרינא ודאי לא כתבי ליה עד דדייקי דהא אין חוששין לבית דין טועין, אלא היינו טעמא דאין חולצין ואין ממאנין משום דחוששין לבית דין טועין, ופליגא דרבא. ותסברא, והא מדקאמר כותבין אף על פי שאין מכירין מכלל דרבא נמי אין חוששין לבית דין טועין, אלא רבא לעולם נמי אין חוששין לבית דין טועין סבירא ליה דהא אמר כותבין אעפ"י שאין מכירין ולא אמרינן דילמא טעו בי דינאי קמא ולא דייקי, בי דינאי ודאי דייקי, ודקא קשיא כיון דאין חוששין לבית דין טועין ליחלוץ ולימאון אף על פי שאין מכירין, דאמרינן כי אזלי לבי דינא אחרינא ודאי לא כתבי להו עד דדייקי, והאי דלא קאמר רבא הכי לאו משום דסבירא ליה דחיישינן דילמא טעו בי דינא (קמא) ולא דייקי, בי דינא ודאי דייקי, והכא היינו טעמא דחיישינן כיון דחליצה ומיאון בי דינא הוא דאיתנהו, אי אמרת ליחלוץ ולימאון אעפ"י שאין מכירין, כי אתו לקמיה בי דינא אחרינא חיישינן דילמא אתו למיסמך אבי דינא קמא ואמרי אי לאו דקמו בי דינא במילתא לא הוה חלצה ולא אתו למידק בתריהו, הילכך האי דלא עבדינן הכי דחיישינן דילמא לא אתו למידק בי דינא בתר בי דינא, אבל הכא בסהדי הוא דהוו ולא בי דינא, אמרינן כי נפיק הדין שטרא לקמיה בי דינא למיגבא ביה, ודאי בי דינא אסהדי לא סמכי עד דדייקי בתר ראיה לא מגבו ביה.
<h2>דף קלט:</h2>
מי שמת והניח בנים ובנות, בזמן שהנכסים מרובין הבנים יירשו והבנות יזונו, נכסים מועטים הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים, אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי, אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון. וכמה מרובין, אמר רב יהודה אמר רב כל שיזונו מהם אילו ואילו שנים עשר חודש, כי אמריתה קמיה דשמואל אמר ליה זו דברי רבן גמליאל ברבי, אבל חכמים אומרים כל שיזונו מהם אילו ואילו עד שיבגרו. איתמר נמי כי אתא רבין אמר רבי יוחנן ואמרי לה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל שיזונו מהם אילו ואילו הן מרובים, ואינך מועטים. ואי ליכא לאילו ואילו עד שיבגורו, שקלן להו בנות לכולהו. אמר רבא (ק"מ.) מוציאין מהם מזון לבנות עד שיבגורו, והשאר לבנים.
<h2>דף קמ.</h2>
פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן יורשין, מועטין ונתרבו מאי, ת"ש דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו.
<h2>דף קמ:</h2>
הניח בנים ובנות וטומטום, בזמן שהנכסים מרובים זכרים דוחין אותו אצל הנקבות, נכסים מועטים נקבות דוחות אותו אצל זכרים. האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה, ילדה זכר נוטל מנה. נקבה מאתים, ילדה נקבה נוטלת מאתים. אם זכר מנה אם נקבה מאתים, ילדה זכר ונקבה הזכר נוטל מנה ונקבה נוטלת מאתים, ילדה טומטום אינו נוטל. אם אמר כל מה שתלד אשתי יטול הרי זה יטול, אין שם יורש אלא הוא, יורש את הכל.
<h2>דף קמא:</h2>
ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי להאי דמיעברת, אמר רב הונא הוה מזכה לעובר והמזכה לעובר לא קנה, (קמ"ב.) לכשתלד, קנה, ורב אמר לכשתלד לא קנה, ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה קנה. אמר ליה שמואל לרב חנה בגדתאתה (קמ"ב:) פוק אייתי לי בי עשרה דאימא לך קמייהו המזכה לעובר קנה. והילכתא מזכה לעובר לא קנה, לכשתלד קנה. קא אמרי רבנן המזכה לעובר לא קנה עובר דאחריני, אבל דיליה קנה לפי שדעתו של אדם קרובה אצל בנו.
<h2>דף קמב:</h2>
ההוא דאמר להו כולהו נכסיי לבני דיהוו ליך מינאי, אתא בריה קשישא קא צוח אמר עילואי מאי תיהוי, קני כחד מינייהו, הנך ודאי לא קנו דהא אכתי ליתנהו, הא אית ליה חולק לטליא במקום בניא או לא, רבי אבין ורבי מייאשא ורבי ירמיה דאמרי אית חולק לטליא במקום בניא, רבי אבהו ורבי חנינא פאפי ורבי יצחק נפחא דאמרי לית חולק לטליא במקום בניא, א"ל ר' ירמיה לר' אבהו הילכתא כוותין או הילכתא כוותייכו, אמר ליה פשיטא דהילכתא כוותין ולית הילכתא כוותיכו דדרדקי אתון, א"ל מידי בקשישותא תליא מילתא בטעמא תליא מילתא, וטעמא מאי, זיל שייליה לרבי אבין דאסברתה ניהליה וכרכיש בה רישיה בי מדרשא, אתא שייליה, אמר ליה אילו אמר ליה קני בחמור מי קני, הילכך בני אשה לא קנו דלא הוו להו עובר, ובנו גדול נמי לא קני דבחמור קא מקני ליה.
<h2>דף קמג.</h2>
ההוא דאמר לה לדביתהו כולהו נכסי ליך ולבניך אמר רב יוסף קנאי פלגא, ואמר רב יוסף מנא אמינא לה, דתניא רבי אומר (ויקרא כ"ד, ט') והיתה לאהרן ולבניו לאהרן למחצה ולבניו מחצה, (קמ"ג:) והילכתא כרב יוסף.
<h2>דף קמג:</h2>
ההוא גברא דשדר פיסקי דשיראי לדביתהו, אמר רבי אמי הראוי לבנים לבנים הראוי לבנות לבנות, דלית ליה כלתא, אבל אית ליה כלתא לא שביק כלתיה ומשדר לבנתיה, והני מילי דנסיבן אבל לא נסיבן לא שביק בנתיה ומשדר לכלתיה. ההוא דאמר להו כולהו נכסיי לבנאי, הוה ליה ברא וברתא, מיקרו אינשי לחד ברא בנאי או לא, אמר אביי ת"ש (בראשית מ"ו, כ"ג) ובני דן חשים, אמר ליה רבא ודילמא כדתנא דבי חזקיה שהיו בניו מרובים כחושים של קנים, אלא אמר רבא (במדבר כ"ו, ח') ובני פלוא אליאב, רב יוסף אמר (דה"א ב', ח') ובני איתן עזריה. ההוא דאמר להו כולהו נכסי לבני, הוה ליה ברא ובר ברא, מי קרי אינשי לבר ברא בני או לא, רב חביבא אמר קרו אינשי לבר ברא בני, מר בר רב אשי אמר לא קארו אינשי לבר ברא בני. תניא כוותיה דמר בר רב אשי המודר הנאה מן הבנים מותר בבני בנים.
הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים את הנכסים, השביחו לאמצע, אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין, השביחו לעצמן. וכן האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע, ואם אמרה ראו מה שהניח לכם אביכם הריני עושה ואוכלת והשביחה, השביחה לעצמה. אמר רב חביבא בריה דרב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לאמצע, איני והאמר רבי חנינא אפילו לא הניח להם אביהם אלא אודייני השבח לאמצע והא אודייני דמחמת עצמן היא, שאני אודייני דלנטירותא עבידא דאפילו קטנים מינטרי בה. אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא, [וכו'] רב ספרא שבק ליה אבוה זוזי עבד בהו עיסקא ורוח, תבעיה אחיה בדינא לקמיה דרבא, אמר להו רבא רב ספרא גברא רבא הוא לא שביק גירסיה וטרח לאחריני. וכן אשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע, אשה מאי עיבידתא, אמר רבי ירמיה באשה יורשת, יורשת פשיטא, מהו דתימא לאו אורח ארעא, קמ"ל. אמרה ראו מה שהניח לכם אביכם וכולי, פשיטא, מהו דתימא ניחא לה דתיפוק לה קלא דמחלא, קמ"ל.
<h2>דף קמד.</h2>
אמר רבי חנינא המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו, דווקא גדול ודוקא בתולה ודוקא ראשונה ודוקא שהשיאו ראשון. ייחד לו בית וכלי בית, כלי בית קנה בית לא קנה, אמר רבי ירמיה כגון שהיה אוצרו של אביו מונח שם, נהרדעי אמרי אפילו שובכא דיוני, רב פפא אמר אפילו אציצא דהרסנא. מר זוטרא אנסביה לבריה תלא ליה בגנאניה סנדל דיליה דליהוו ליה אתר, רב אשי אנסביה לבריה תלא ליה אשישא דמשחא. אמר מר זוטרא הני תלת מילי שוינהו רבנן כהילכתא בלא טעמא, חדא הא, ואידך דאמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשה אלא אפוטרופיא, ואידך דאמר רב הונא אמר רב האומר לחבירו מנה לי בידך תניהו לפלוני במעמד שלשתן קנה.
<h2>דף קמד:</h2>
האחים השותפין שנפל אחד מהם לאומנות, נפל לאמצע, חלה ונתרפא, נתרפא משל עצמו. האחים שעשו מקצתן שושבינות בחיי אביהם, חזרה השושבינות חזרה לאמצע, מפני שהשושבינות נגבית בבית דין, אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן אין נגבין בבית דין מפני שהוא גמילות חסדים. אמר מר האחין השותפין שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע, תנא לאומנות המלך. תנו רבנן אחד מן האחין שמינוהו גבאי או פולמוסטוס, אם מחמת אחים לאחים, אם מחמת עצמו לעצמו. מחמת האחים לאחים פשיטא, לא צריכא דחריף טפי, מהו דתימא חורפיה גרם ליה, קמ"ל. תנו רבנן אחד מן האחים שנטל מאתים זוז והלך ללמוד תורה או ללמוד אומנות, יכולין אחים לומר לו אם את אצלינו יש לך מזונות ואם אין את אצלינו אין לך מזונות. וניזוניה כל היכא דאיתיה, מסייעא ליה לרב הונא דאמר רב הונא לפי שברכת הבית מרובה, וניתבו ליה לפי ברכת הבית, אין הכי נמי.
<h2>דף קמה.</h2>
המארש את האשה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה. (שם) מקום שנהגו להחזיר קידושין, מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר, אין מחזירין. אמר רב פפא הילכתא הדר ביה איהו, סבלונות הדרי קידושי לא הדרי, הדרה בה איהי, אפילו קידושי נמי הדרי. אמימר אמר קידושי לא הדרי גזירה שמא יאמרו קידושין תופשין באחותה. קידושי לא הדרי משום דקידושין לטיבועין ניתנו, ואפילו קידשה בככרא דכספא דהוי שיתא אלפי זוזי לא הדרי קידושי. רב אשי אמר גיטה מוכיח עליה, והא דרב אשי ברותא היא דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא, והילכא כאמימר מפני שהשושבינות נגבית בבית דין.
<h2>דף קמה:</h2>
אמר רב כהנא כללא דשושבינותא, הוה במתא איבעי ליה למיתא, הוה בדברא שמע קל טבלא איבעי ליה למיתא, לא שמע איבעי ליה לאודועיה, לא אודעיה תרעומת אית ליה עליה, שלומי משלם, וכמה, אמר אביי נהוג בני גננא מדלי ליה מאי דהוה בעי מצבתא ליה ושאר משלם, עד זוזא בכפיה אתייה בכרסיה אכליה, עד ארבעה משלם פלגא, מכאן והילך איניש איניש לפום חשיבותיה. תנו רבנן עשה עמו בפומבי ובקש לעשות עמו בצינעא, יכול לומר לו בפומבי אני עושה עמך כדרך שעשית עמי. עשה עמו בבתולה ובקש לעשות עמו באלמנה, יכול לומר לו בבתולה אני עושה עמך כדרך שעשית עמי. עשה עמו בשניה ובקש לעשות עמו בראשונה, יכול לומר לו לכשתשא אשה אחרת אני עושה עמך.
<h2>דף קמו.</h2>
השולח סבלונות לבית חמיו שלח לשם במאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר, אינן נגבין, לא אכל שם סעודת חתן ואפילו בדינר, הרי אילו נגבין. השולח סבלונות מרובין כדי שיבואו עמה לבית בעלה, הרי אילו נגבין, סבלונות מועטין כדי שתשמש בהן והיא בבית אביה, אין נגבין. אמר רבא לא שנו אלא דינר, אבל פחות מדינר לא, פשיטא דינר תנן, מהו דתימא אפילו פחות מדינר והאי דקתני דינר אורחא דמילתא דקתני, קמ"ל. אכל תנן שתה מאי, הוא תנן שלוחו מאי, שם תנן שגרו לו מאי, ת"ש דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד ששיגר לבית חמיו מאה קרונות של כלי כסף ושל כלי זהב ורכב על סוס בשמחתו והלך ועמד על פתח בית חמיו והביאו לו כוס של חמין ושתה ומת, וזו הלכה העלה רבי אחא שר הבירה לפני חכמים באושא ואמרו סבלונות העשויין ליבלות אין נגבין ושאין עשויין ליבלות נגבין, ש"מ אפילו שתה ש"מ. בעי רבא סבלונות העשויין ליבלות ולא בלו מהו, תא שמע וזו הלכה העלה רבי אחא שר הבירה לפני חכמים באושא מאי לאו אף על גב דלא בלו, לא בלו דווקא. ת"ש סבלונות מועטין כדי שתשמש בהן והיא בבית אביה אין נגבין, תרגמה רבא בירכא וסבכתא.
<h2>דף קמו:</h2>
סבלונות מועטין כדי שתשמש בהן והיא בבית אביה. יתיב רבין סבא קמיה דרב פפא ויתיב וקאמר בין מת הוא ובין מתה היא, אינמי הדר ביה איהו, סבלונות הדרי מיכלא ומישתא לא הדרי, הדרא ביה איהי, אפילו כישא דירקא נמי הדרא, אמר רב הונא בריה דרב יהושע ושמין לו דמי בשר בזול, וכמה בזול, כל זוזא חשבין ליה ארבעה דנקי.
היה חולה ומוטל במיטה אמרו לו כל נכסיך למי, אמר להן דמיתי שיש לי בן עכשיו שאין לי בן נכסיי לפלוני, ואחר כך נודע שיש לו בן, לא אמר כלום, וכן שאמר דמיתי שאשתי מעוברת עכשיו שאין אשתי מעוברת נכסיי לפלוני, ואחר כך נודע שאשתו מעוברת, לא אמר כלום.
<h2>דף קמז:</h2>
אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה, לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו.
<h2>דף קנ:</h2>
שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים לא עשה כלום אלא אם כן שייר קרקע כל שהו, ולאו קרקע דווקא אלא שייר כל שהו דווקא. הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחירות, שייר כל שהו לא יצא, דאמרינן האי דשייר דמיו הוא. הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא, הא שייר כל שהוא ומת מתנתו קיימת, ואף על גב דלא קנו מיניה, דמצוה מחמת מיתה לא בעי קנין, ודוקא דמית אבל לא מית אף על גב דקנו מיניה וקם, הדר בכל דעבד. הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע או מטלטלי כל שהו בפניה ושתקה, איבדה כתובתה, ואי צוחה הא צווחה. המברחת נכסיה מבעלה מקמי דתיהוי ליה, כל נכסיה, לא עשתה ולא כלום, ואם שיירה כל שהו שפיר דמי דעבדת.
<h2>דף קנא.</h2>
אימיה דרב טוביה בעיא למינסב לרב זביד אקניתינהו לנכסה לרב זוטרא בר טוביה, לסוף איגרש, אתאי לקמיה דרב ביבי בר אביי אמר אי משום אינסובי הוא, הא אינסיבא לה, אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע אטו משום דאתו ממולאי אמריתו מילי מוליאתא אפילו למאן דאמר מברחת קני הני מילי היכא דלא גליא דעתא אבל הכא גליא דעתה דארעתא דזייר לה רב זביד הוא, ואי משום אינסובי הוא הא איגרשא לה.
אימיה דרמי בר חמא כתביתינהו לניכסה מצפרא לרמי בר חמא, באורתא כתביתינהו לרב עוקבא בר חמא, אתא רמי בר חמא לקמיה דרב ששת אוקמיה בנכסי, אתא רב עוקבא בר חמא לקמיה דרב נחמן אוקמיה בנכסיה, אזל רב ששת לקמיה דרב נחמן אמר ליה מאי טעמא עבד מר הכי, אמר ליה דהדרא בה, והא שכיבא, אמר ליה הכי אמר שמואל כל שאילו עומד וחוזר חוזר במתנתו, ודילמא הני מילי לעצמו אבל לאחר לא, אמר ליה בפירוש אמר שמואל לא שנא לעצמו ולא שנא לאחר. אימיה דרב עמרם חסידא הוה לה מלוגא דשטרי כי קשכבא אמרה ליה הני לעמרם ברי ולא משכתינון ניהליה, אתו אחי לקמיה דרב נחמן אמרו ליה והא לא תפש, אמר להו דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. אחתיה דרב טובי בר מתנה כתביתינהו לניכסה מצפרא לרב טובי בר מתנה, ולפניא אתא רב אחדבוי בר מתנה בכה לה אמר השתא אמרי האי בר בי רב והאי לאו בר בי רב, אקניתינהו ניהליה, אתא רב אחדבוי בר רב מתנה לקמיה דרב נחמן אוקמיה בנכסי, דאמר שמואל כל שאילו עומד וחוזר חוזר במתנתו.
מתנת שכיב מרע ומצוה מחמת מיתה חדא היא. מתנת שכיב מרע שכתב כל נכסיו ולא שייר כלום ומת, מתנתו קיימת, ואם עמד חוזר. ואם עד שהוא שכיב מרע חזר וכתבן לאחר, אחרון קנה ראשון לא קנה, דאמר שמואל כל היכא דכי עמד חוזר חוזר במתנתו, וקאמרינן עלה בפירוש אמר שמואל לא שנא לעצמו ולא שנא לאחר. אם שייר קרקע כל שהו וקנו מידו, אם עמד אינו חוזר, ואם לא קנו מידו אם עמד יכול לחזור בו, דאמרינן (קנ"א:) הילכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין.
<h2>דף קנא:</h2>
ואם אמר בשעה שהוא מצוה מחמת מיתה הוא מצוה, אינמי ווי דקא מיית ההוא גברא, אם מת בין שייר ובין לא שייר בין קנו מידו ובין לא קנו מידו מתנתו קיימת, ואם עמד אעפ"י ששייר יכול לחזור בו, כי הא דאחתיה דרב דימי בר יוסף הוה אית לה קרנא דפרדיסא כל אימת דהוה מיחלשא הוה כתבא לה ניהליה כי הוה קיימא הוה הדרא בה, זימנא חדא איחלשה שלחה ליה תא קני, לא אתא, שלחה ליה תא קני כל היכא דבעית, אזל שייר וקנה מינה, כי קיימא הדרא בה, אתאי לקמיה דרב נחמן שלח ליה לא אזל לגביה, אמר מאי איזיל הא שייר וקנאי מינה, שלח ליה אי אתית מוטב ואי לא מחינא לך בסילוא דלא מבע דמא, אזל לקמיה אמר להו לסהדי היכי אמרה, אמרי ליה אמרה ווי דקא מיתא ההיא איתתא, אמר רב נחמן אי הכי מצוה מחמת מיתה הוא ומצוה מחמת מיתה יכול לחזור בו.
שכיב מרע שאמר ליפרעו לפלניא מן מאי דשביקנא בשטרא דאיכא עלי ושבק נכסי ארעא וזוזי, אי ניחא להון ליתמי ולירתי לאגבוייה ממטלטלי, מגבו ליה ויהבין ליה זוזי ומסלקינן ליה מארעא. שכיב מרע שכתב במתנת בריא אם עמד אינו יכול לחזור בו.
והילכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין ואע"ג דמית, מצוה מחמת מיתה לא בעי קניין והוא דמית, עומד, חוזר ואע"ג דקנו מיניה. מצוה מחמת מיתה היכא דאפיק בפומיה דקא מיית, כי דאמרינן, מתנת שכיב מרע היכא דאמר סתמא ולא אפיק בפומיה מחמת מיתה, כי דאמיד ביה דאזלינן בתר אומדן דעתא, דאי לא שייר, דעתיה דמיית, אם מת קנה מתנה אם עמד חוזר, שייר בנכסי ויהב ליה וקנו מידו, מתנתו קיימת, אם לא קנו מידו כי נמי מיית לא הואי מתנה.
<h2>דף קנב.</h2>
הא דאמרינן דאין שטר לאחר מיתה, מתנת שכיב מרע כי אמר כתבו ותנו, אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, אבל ודאי כל סהדותא דסהדין קמי שכיב מרע וכל תפקדתא דמפקד, כתבינן וחתמינן לאחר מיתה, דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו.
<h2>דף קנג.</h2>
ההיא איתתא דאקנינהי כולהו ניכסה ושיירה וקנו מינה, אתא לקמיה דרב הונא אמר ליה מאי איעביד ליך, הא לא אקנית כי דמקני אינשי.
שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת, לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו קיימת. לא כתב בה שכיב מרע, הוא אומר שכיב מרע היה והן אומרים בריא היה, צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה.
ההוא דהוה כתיב ביה כד קציר ורמי בערסיה ולא הוה כתיב ביה ומיגו מרעיה איתפטר לבית עלמיה, אמר רבא הרי מת וקברו מוכיח עליו, אמר ליה אביי (קנ"ג:) השתא ומה ספינות דרובן לאבד נותן עליהם חומרי חיים וחומרי מתים חולין שרובן לחיים לא כל שכן, אמר רב הונא בריה דרב יהושע כמאן אזלא הא שמעתא דרבא כרבי נתן, דתניא מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידן בלא ראיה והן אין מוציאין מידו אלא בראיה דברי רבי יעקב, ר' נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע, ואם שכיב מרע הוא עליהם להביא ראיה שהיה בריא.
<h2>דף קנה:</h2>
שלח ליה גידול בר מנשה לרבא ילמדנו רבינו תינוקת בת אחת עשרה שנה ויום אחד ויודעת בטוב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר, ולישלח תינוקת בת שתים עשרה שנה ויום אחד, אין הכי נמי ומעשה שהיה כך היה.
<h2>דף קסא:</h2>
אמר רב יצחק בר יוסף כל המחקין כולן צריך שיכתוב ודין קיומיהון. וצריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה, מאי טעמא, אמר רב עמרם (קס"ב.) לפי שאין למידין משיטה אחרונה, אמר ליה רב נחמן לרב עמרם מנלך הא, דתניא הרחיק את העדים שיטה אחת מן הכתב כשר, שתי שיטות פסול, מאי שנא שתי שיטות דפסול, דאזיל וכתיב מאי דבעי, וש"מ אין למידין משיטה אחרונה. (קס"ג.) ושתי שיטין שאמרו הן ואוירן.
<h2>דף קסו:</h2>
ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שית מאה וחד [זוזא], שלחה רב שרביה לאביי שית מאה פשיטי וחד זוזא, או שית מאה זוזי וחד זוזא, או שית מאה איסתירי וחד זוזא, שלח ליה בפשיטי ליכא לספוקה דפשיטי לא כתבין אינשי בשטרא, אלא מיסך סיכי להו בזוזי והדר כתבי להו, מאי דעתיך איכא למימר שית מאה זוזי וחד זוזא ואיכא למימר שית מאה איסתירי וחד זוזא, יד בעל השטר על התחתונה.
<h2>דף קסז.</h2>
אמר אביי כי מחוי איניש חתמות ידא לא נחוי בסוף מגילתא אלא בריש מגילתא, דילמא משכח איניש וכתיב מלעיל מאי דבעי, ואמר מר הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. ההוא ביזיאנא דאתה לקמיה דאביי אמר ליה ניחוי מר חתימות ידיה דכי אתי רבנן ומייתו לי ריסקא ממר אידע ומעברינן להו, אייתי מגילתא הוה קא מחוי ליה בריש מגילתא, אמר ליה ליתתי מדידיה קלי, אמר ליה כבר קדמוך רבנן.
אמר אביי מתלתא ועד עשרה לא ליכתוב איניש בסוף שיטה משום דאתי לזיופיה ביה, ואי כתב, להדריה תרי תלתא זמני עד דמיתרמי באמצע שיטה.
ההוא דהוה כתיב ביה תלתא בפרדיסא, אזל שקליה לכרעיה דבי"ת שויה ופרדיסא, אתא לקמיה דאביי אמר ליה לא כתבי ליה ופרדיסא, חזייה אביי אמר מאי טעמא רויח ליה עלמא להאי וא"ו כולי האי, כפתיה ואודי. ההוא דהוה כתיב ביה מנת ראובן ושמעון אחי, הוה להו אחא דהוה שמיה אחי אזל כתב וא"ו ושויה ואחי, אתא לקמיה דאביי אמר ליה לא כתבי ליה ואחי, חזייה אביי אמר ליה מאי טעמא דחיק ליה עלמא וא"ו כולי האי, כפתיה ואודי. ההוא שטרא דאתא לקמיה דרבא דהוה חתים עליה רבא ורב אחא בר אדא, אמר ליה רבא אין חתמות דידי היא מיהו אנא קמיה דרב אחא בר אדא לא חתימי, כפתיה ואודי, אמר ליה בשלמא דידי כוינת אלא דרב אחא בר אדא דרתית ידיה חיכי כוינת, אמר ליה אותיבי ידי אמצרא ואמרי לה אזרנוקא.
כותבין גט לאיש ואף על פי שאין אשתו עמו ושובר לאשה ואף על פי שאין בעלה עמה, ובלבד שיהא מכירן והבעל נותן שכר, אמר רב יהודה אמר רב (קס"ז:) ובלבד שיכיר שם האיש בגט ושם האשה בשובר.
<h2>דף קסז:</h2>
ההוא תברא דהוה חתים עילויה רב ירמיה בר אבא אתאי לקמיה ההיא איתתא אמרה ליה לאו אנא הואי, אמר לה אנא נמי אמינא להו לסהדי דהאי קלא לאו דידה הוא ואמרו לי מיקש הוא דקשא לה ומיבגר בגר לה קלא, אמר אביי אף על גב דכתיב (ויקרא ה', א') אם לא יגיד ונשא עונו ואמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק. ההוא תברא דהוה חתים עילויה רבא בר רב חנין, אתאי ההיא איתתא לקמיה אמרה לה לאו אנא הואי, אמר לה אין את הוית, אמר אביי אף על גב דאמור רבנן צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק היכא דדק דק. ואמר אביי האי צורבא מרבנן דאזל לקדושי איתתא לידבר עם הארץ בהדיה כי היכי דלא ליחלפו ליה.
<h2>דף קסח.</h2>
והבעל נותן שכר, פשיטא, לא צריכא דניחא לה לאיגרושי. והאידנא שוויה רבנן אאיתתא כי היכי דלא לישהיה.
כותבין שטר ללוה ואף על פי שאין מלוה עמו והלוה נותן שכר, פשיטא, לא צריכא דיהב ליה זוזי בעיסקא. כותבין שטרא למוכר אף על פי שאין לוקח עמו ואין כותבין ללוקח עד שיהא מוכר עמו והלוקח נותן שכר, פשיטא, לא צריכה במוכר שדהו מפני רעתה. אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם והחתן נותן שכר, פשיטא, לא צריכא ואפילו צורבא מרבנן דניחא להו לקריביה. אין כותבין שטר קבלנות אלא מדעת שניהם והמקבל נותן שכר, פשיטא, לא צריכא דאפילו בביירא דניחא ליה דליתעבד.
אין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם ושניהם נותנין שכר. מאי שטרי בירורין, הכא תרגימו שטרי טענתא, ר' ירמיה אמר זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, רבן שמעון בן גמליאל אומר שניהם כותבין שנים לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו. נימא בכופין על מדת סדום קמיפלגי דמר סבר כופין ומר סבר אין כופין, לא דכולי עלמא כופין, והיינו טעמא דרבן שמעון בן גמליאל דאמר ליה לא ניחא לי דתהוי זכותך גבי זכותאי דדמית עלאי כאריא ארבא.
מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני תן לו שטרו, הגיע זמן ולא נתן, רבי יהודה אומר לא יתן, רבי יוסי אומר יתן, במאי קא מיפלגי, רבי יהודה סבר אסמכתא לא קניא ורבי יוסי סבר אסמכתא קניא. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב הלכה כרבי יוסי, כי הוה אתו לקמיה דרבי אמי אמר להו וכי מאחר שרבי יוחנן מלמדנו פעם ראשונה ושנייה הלכה כרבי יוסי אנו מה נעשה, ולא היא אין הלכה כרבי יוסי.
מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לבית דין ועושין לו קיומו, כיצד קיומו, אנו פלוני ופלוני הוציא לפנינו פלוני בר פלוני שטר מחוק ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו. תנו רבנן איזהו קיומו, אנו פלוני ופלוני ופלוני איש פלוני בן איש פלוני הביא שטר מחוק לפנינו ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו, אם כתוב בו והוזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת עדותן מכוונת גובה ואינו צריך להביא ראיה, ואם לאו צריך להביא ראיה. נקרע פסול נתקרע כשר, נמחק או ניטשטש, אם היה רישומו ניכר כשר ואם לאו פסול. היכי דמי נקרע והיכי דמי נתקרע, אמר רב יהודה אמר רב נקרע קרע של בית דין, נתקרע קרע שאינו של בית דין. היכי דמי קרע של בית דין, אמר רב יהודה אמר רב מקום העדים מקום הזמן ומקום התורף, אביי אמר דקריע שתי וערב. (תוספתא פי"א הי"א) נימוק או שהרקיב או שנעשה ככברה כשר.
<h2>דף קסח:</h2>
תנו רבנן מי שבא ואמר אבד שטר חובי, אע"פ שבאו עדים ואמרו אנחנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו אין כותבין לו שטר אחר, במה דברים אמורים בשטרי הלואה, אבל בשטרי מקח וממכר כותבין, חוץ מאחריות שבו. רבן שמעון בן גמליאל אומר הנותן מתנה לחבירו בשטר והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו, וחכמים אומרים מתנתו קיימת. אמר מר (קס"ט:) חוץ מאחריות שבו, היכי כתבינן ליה, אמר רב נחמן שטרא דנן דכתבנוהי לא למגבא ביה לא ממשעבדי ולא מבני חרי אלא דתיקום ארעא בידא דלוקח, טעמא דכתב ליה הכי אבל כתב ליה שטרא מעליא ולא כתיב ליה אחריות, גבי, אמר רפרם זאת אומרת אחריות טעות סופר היא, רב אשי אמר לעולם אימא לך אחריות לאו טעות סופר היא אלא מאי חוץ מאחריות שבו, דלא כתב ליה אחריות.
<h2>דף קסט:</h2>
ואחריות טעות סופר היא בין בשטרי הלואה ובין בשטרי מקח וממכר. ההיא איתתא דיהבה ליה זוזי לההוא גברא למזבן לה ארעא, אזל זבן לה שלא באחריות, אתאי לקמיה דרב נחמן אמר ליה שליחא לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, אלא זיל את זיבנה מינה שלא באחריות וזבנה ניהלה באחריות.
<h2>דף קע:</h2>
מי שפרע מקצת חובו, ר' יהודה אומר יחליף, ר' יוסי אומר יכתוב שובר, א"ר יהודה נמצא זה צריך לשמר שוברו מן העכברין, אמר לו ר' יוסי וכך יפה לו ואל ירע כחו של זה. אמר רב הונא אמר רב אין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי אלא בית דין מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון. (קע"א:) ר' יצחק בר יוסף הוה מסיק זוזי בר' אבא תבעיה לדינא קמיה דרבי חנינא פאפי, אמר ליה פרען, א"ל הב לי שטרי ואפרעך, א"ל אירכס לי אלא פרען ואכתוב לך שובר, א"ל הא רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין כותבין שובר, א"ל מאן יהיב לן מעפרא דרב ושמואל מלא עינין דהא רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו כותבין שובר, וכן כי אתא רבין אמר ר' אילעא כותבין שובר, ומסתברא דכותבין שובר, דאי סלקא דעתך אין כותבין שובר אבד שטרו של זה יאכל הלה וחדי, א"ל אביי לרבה אלא מעתה אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי, א"ל רבה אין דכתיב (משלי כ"ב, ז') עבד לוה לאיש מלוה. והילכתא כותבין שובר מהאי מעשה, ולא קרעינן שטרא ולא כתבינן על גביה.
<h2>דף קעא:</h2>
שטרא דמתאחר ולא כתבוהי בזמניה ובעו למיכתביה בתר הכין, כתבין ביה הכין וזמן שטרא דנן הות מן קדמת דנה ואנחנא הוא דאחרונוהי.
<h2>דף קעב.</h2>
אמר להו רבא בר רב שילא להנהו דכתבי שטרי אקניאתא, כי כתביתו שטרי אקניתא, אי ידעיתו זמניה כתבו בזמניה, ואי לא, כתבו יומא דקיימתו ביה, מאי טעמא, דמיחזי כשיקרא. אמר להו רב לספריה וכן אמר להו רב הונא לספריה כי יתביתו בשילי כתבו בשילי ואף על גב דמסירו לכו מילי בהיני, כי יתביתו בהיני כתביתו בהיני ואף על גב דמסירי לכו מילי בשילי, מאי טעמא, משום דמיחזי כשיקרא.
אמר רבא האי מאן דנקיט שטרא בר מאה ואמר שוויה ניהלי תרין בני חמשין חמשין, לא משוינן ליה, מאי טעמא, עבדו רבנן מילתא דניחא ליה למלוה וניחא ליה ללוה, ניחא ליה ללוה דליפגום שטריה, ניחא ליה למלוה כדי שיכוף לפרעו. וכן נמי דנקיט תרי שטרי בני חמשין חמשין ואמר שויה ניהלי חד בר מאה לא משוינן ליה, מאי טעמא עבדו רבנן מילתא דניחא ליה ללוה, וניחא ליה למלוה דלא ליפגום שטריה. אמר רב אשי הילכך האי מאן דנקיט חד שטרא בר מאה ואמר שוויה ניהלי חד בר חמשין, לא משוינן ליה, דאמרינן האי מיפרע פרעיה ואמר ליה הב לי שטרי ואמר ליה אירכס לי וכתב ליה שובר בר מאה ומפיק ליה להאי בר חמשין וגבי ביה ואמר ליה הני דהדרת יזיפת מיני השתא.
שנים שהיו בעיר שם אחד יוסף בן שמעון ושם שני יוסף בן שמעון אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה ולא אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב, נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע, שטרות שניהם פרועין. כיצד יעשו, ישלשו, ואם היו משלשין יכתבו סימן, ואם היו בסימנין יכתבו כהן, תנא (קע"ג.) ואם שניהם כהנים יכתבו דורות.
<h2>דף קעג.</h2>
האומר לבנו שטר בין שטרותי פרוע ואינו יודע איזה הוא, שטרות כולן פרועין. נמצא לאחד שם שנים, הגדול פרוע והקטן אינו פרוע. אמר רבא שטר לך בידי פרוע, הגדול פרוע והקטן אינו פרוע. חוב לך בידי פרוע, כולן שטרות פטורים.
זבין ליה חדא מן ארעתיה ואינשו עדים הי דא מיניהו כתב ליה, שקיל פחותה שבהן שיד בעל השטר על התחתונה.
<h2>דף קעג:</h2>
המלוה את חבירו על ידי ערב, אם יש נכסים ללוה נפרעין מן הלוה ואם אין נכסים ללוה נפרעין מן הערב, אבל המלוה את חבירו על ידי קבלן, בין יש נכסים ללוה ובין אין נכסים ללוה נפרעין מן הקבלן. היכי דמי ערב והיכי דמי קבלן, אמר רב הונא (קע"ד.) הלוהו ואני פורע הלוהו ואני ערב הלוהו ואני חייב הלוהו ואני נותן לך כולן לשון ערבות הן, תן לו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב תן לו ואני נותן כולן לשון קבלנות הן. והיכא דאמר ליה נמי ממי שארצה אפרע כקבלן דמי.
<h2>דף קעד.</h2>
[פסק] ומאן דאוזיף זוזי לחבריה וקבע ליה זמנא ללוה ומטא זמניה ולא פרעיה ואזל ונחת לנכסים בדלא תבעיה מסלקינן דההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי דלוה מקמי דליתבעיה ללוה, סלקיה רב חנין בריה דרב ייבא, אמר רבא מאן חכים למיעבד הכי אי לאו רב חנין בריה דרב ייבא קסבר נכסוהי דבר אינש אינון ערבין ביה ותנן המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב תחילה וקיימא לן דלא יתבע ערב תחילה, תניא נמי הכי (קע"ג:) המלוה את חבירו על ידי ערב לא יתבע ערב תחילה ואם אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה יתבע ערב תחילה.
ההוא ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מקמי דליתבעינון ליתמי, רב פפא אמר פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו, רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימר צררי אתפשיה, מאי בינייהו, (קע"ד:) איכא בינייהו שחייב מודה, אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה, שלחו מתם שמתוה ומית בשמתיה, והילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. מיתיבי שטר חוב היוצא מידי ערב אינו גובה, ואם כתוב בו כבר התקבלתי ממך גובה, בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע ודאי תיובתיה אלא לרב פפא נימא תיהוי תיובתיה, שאני התם דלהכי טרח וכתב ליה התקבלתי. ההוא ערבא דיתמי דאזל ופרעיה מקמי דליתבעינון ליתמי, אמר ליה רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרב אפילו למאן דאמר פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו הכא מצי אמר ליה האי דלא תבעך משום דגוי דיניה בתר ערבא אזיל, ואיכא דאמרי אפילו למאן דאמר חיישינן לצררי כיון דגוי דיניה בתר ערבא אזיל אי לאו דצררי אתפשיה לא הוה עביד ביה ערבותא.
<h2>דף קעד:</h2>
וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר הערב לאשה בכתובה והיה בעלה מגרשה ידירנה הנאה שמא יעשו קנוניא על נכסיו של זה ויחזיר זה את אשתו. [פסק] ואי אבא ערב דכתובתא דבריה הוא, אף על גב דאית ליה נכסי לבריה משתעבד, מאי טעמא, אב לגביה בריה שעבודיה משעביד נפשיה, כדקאמרינן משה בר עצרא ערב דכתובה דכלתיה הוה, רב הונא בריה צורבא מרבנן הוה והוה דחיקא ליה מילתא, אמר אביי ליכא דליעציה לרב הונא דניגרשה לדביתהו ותגבה כתובתה מאבוה והדר נהדרה, אמר ליה רבא וכי מגרש לה מאי הוי ידירנה הנאה תנן, ומסקינן וקאמרינן דקבלן הוה.
איתמר ערב דכתובה דברי הכל לא משעבד קבלן דבעל חוב דברי הכל משתעבד, ערב דבעל חוב וקבלן דכתובה פליגי, איכא למאן דאמר אי אית ליה נכסי ללוה משתעבד, והילכתא כולהו משתעבדו בר מערב דכתובה אף על גב דאית ליה נכסי לבעל לא משתעבד, מאי טעמא, מצוה עבד ולאו מידי חסריה.
<h2>דף קעה.</h2>
מאן דיזיף זוזי מחבריה וכתיב ליה שטרא ומשעבד ליה נכסיה והדר אזל וזבין מהנך נכסי דשעביד למלוה, דינא הוא דאזיל מלוה וטריף להו להנך לקוחות, אבל היכא דאוזפיה באנפי סהדי בעלמא בלא שטרא לא טריף לקוחות, דתנן המלוה את חבירו בעדים גובה מנכסים משועבדים, על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין, הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין, מאי טעמא, (קע"ה:) שטר אית ליה קלא מצי אמר להו מלוה ללקוחות כיון דמשתעבדין לי נכסיה לא איבעי לכו למיזבן, מלוה בעדים אמרי לא שמיע לן דמשתעבדין לך נכסיה.
<h2>דף קעו.</h2>
הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. בעא מיניה רבה בר נתן מרבי יוחנן הוחזק כתב ידו בבית דין מהו, אמר ליה אף על פי שהוחזק כתב ידו בבית דין אינו גובה אלא מנכסים בני חורין. אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואין גובה מן הלקוחות, גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין, ואין גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא.
אמר רב יהודה אמר שמואל חנוק וקנו מידו משתעבד, מכלל דערב בעלמא לא בעי קניין, ופליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן ערב דבית דין הוא דלא בעי קניין אבל ערב דעלמא בעי קניין, (קע"ו:) והילכתא בכולהו בעי קניין, ומר רב אחא משיבחא אמר הלכה כרב נחמן דערב דבית דין לא בעי קניין.
